זה סיפור של סוף חורף. זה סיפור של רגע לפני האביב. זה סיפור על ספסל שהושיב כבר אינסוף ישבנים ועלים שנשרו והמשיכו. הספסל יושב לבדו עטוף פרחים ורודים. הוא מסתכל קדימה כשענף אחד מלטף אותו מאחור. לא אכפת לו שמחר יירטב מהגשם. אחר כך זה סיפור אחר.
כל רגע הוא סיפור. הוא חי ונושם וקורא אלינו, תראו. כל מבט מישיר. כל מבט מבויש. כל מבט שלא מסתכל.

הסיפור של עכשיו הוא הרגע הכי מיוחד בעולם
ובתוכו יש מישהו הכי חשוב מכולם.

הקסם קיים בכל ענף ופשוט
פיסת שמים ריקה
אם נפקח עיניים
וניתן לו לעלות
נהיה קוסמים
וכל העולם יהיה שייך
לסיפור של עכשיו.

2 תגובות

  1. אדם כותב:

    מדהים ועושה חשק לחיות ולמצות כל רגע. בכל דבר יש יופי.

  2. אפרים פוקס כותב:

    נראה היה תחילה כי מדובר פה בהאנשה של חפץ דומם אחד בלבד (הספסל) אך מיד בא בעקבותיה תיאור מעין פילוסופי של הקשר בין זמן הסיפור (הסיפור של עכשיו) לבין הווית המספר – זו הווית הקסם שבטבע ההופך את המתבונן בו לקוסם. סיפור -שיר מקסים. בברכה, אפרים.

הוסף תגובה