אחרי הפעם השלישית הבנתי שאני לא יכולה. ואמרתי לו את זה. אמרתי ועוד איך. אבל הוא שתק. ועוד איך שתק. עצם את השפתיים שלו ואפילו לא הישיר מבט.

כבר העדפתי שיסתלק, אבל הוא עמד שם בוהה ברצפה ואני ניסיתי להישאר במקום אבל אצבעות הידיים שלי נכרכו זו סביב זו בלי לעצור עד שהוא אמר: "את בטוחה מותק? כי אם את לא…"
דמעה חצופה החלה נוזלת מעין שמאל וכשהוא הרים את עיניו והסתכל בי היא זרמה ממני ובעקבותיה עוד אחת ועוד אחת. אני בטוחה, אמרתי לעצמי, אבל הדמעה המשיכה והתרחקה ממני. תחזרי אליי, אמרתי לה. לפחות את עין ימין, אל תעזבי גם את. אבל גם ממנה נפלו דמעות בזו אחר זו.
הוא המשיך לעמוד שם בתמימות, כאילו לא הקיש הרגע במצלתיים שבאחת שאבו ממני את כל מה שהתאמנתי עליו כבר כל כך הרבה פעמים. "אני לא מוכנה שתעשה את זה עוד פעם, אני אומרת לך, והפעם באמת. כלומר, באמת באמת." הוא התקרב אליי והגיש את אצבעותיו לדמעותיי והן התלפפו סביבו, מתמסרות, ואט אט העור שלי התרכך אליו וכל המחשבות שלי החלו להיעלם ולא היה עוד דבר חוץ מהגבר הזה שעומד קרוב כל כך שהפך לשתי אצבעות ולא היה עוד בעולם אלא המגע שלו שכבר לא היה שלו וידעתי שאני לא יכולה יותר להיות לא יכולה.