שלושה פצעי יובש על ידי הימנית, חתכים אדומים מתחת לאגודל ומעל לקיפול של האצבע, אבל אני לא סופרת. מרכוס יושב מכורבל בעצמו כהרגלו ואני יושבת לצדו, אוחזת בעט ומנסה להוציא תחת ידי הפצועה משהו ראוי להקראה ליום ראשון.
הצעיף עוד עוטף את צווארי מהבוקר כדי שלא ייתפס ויום הולדתי אמר שאני בת עשרים ותשע, אבל זה רק יום והוא רק מספר. אני מסירה את הצעיף שמתנחש החוצה וחשה את חום המזגן בצווארי המאוורר.*
ביום שלפני יום הולדתה דאגה מה תגיד לאחיה ואחותה כשירצו לחגוג אתה. האם תעדיף את האחד על פני השנייה או שתבלה עם שניהם ביחד? אבל יום ראשון הגיע ולא זה התקשר ולא זאת התקשרה ויום הולדת, הבינה ורד, הוא יום שלה ולא של אף אחד אחר. היא נסעה לגן שמואל לקבל את המתנה שחיכתה לה במילגה בתמורה לגלויית יום ההולדת שנשלחה אליה בדואר. "מזל טוב", אמרה לה המוכרת עם הבגדים הגדולים והשמוטים שנראתה כמו מישהי שנעים להתרכבל בה. "תבחרי לך צמד ארנקים. יש בז', כחול, סגול וכתום." אמרה ופרשה על השולחן את צמדי הארנקים. "תודה," ורד הצביעה על הכתום, הודתה למוכרת ויצאה משם, מתעלמת מהמילים שנאמרו מאחורי גבה: "את רוצה לשמוע על המבצעים שלנו?" היא חזרה לאוטו עם מתנת יום ההולדת הראשונה שלה. היא נסעה מערבה, פנתה בכביש החוף לכיוון תל אביב, עד שהגיע לדיזנגוף סנטר. ביום רגיל הייתה מחפשת חניה, אבל הפעם החליטה להיכנס לחניון ולשלם שמונה שקלים לשעה.
ורד עלתה לקולנוע לב והושיטה את הגלויה שקיבלה בדואר. הבחור מהדלפק הוציא שלושה סרטים וביקש שתבחר. "לבן", "כחול" ו"אדום", הראו השמות ובלי להבין למה, הצביעה ורד על האדום וכך התהלכה עם מתנתה השנייה ליום זה. היא ירדה במדרגות וחיפשה לקנות משהו לאכול. אבל לא, היא לא תלך לאכול לבד ביום הולדתה, החליטה ושבה לאוטו. אבל אז, משהו היה לא בסדר. איזו תחושה שמשהו לא יושב במקום ושגם המילה הנכונה לא תוכל למלא בדיוק את הפזל הזה בין אלף החלקים שהתרוצצו בבטנה. תמיד בוכים ביומולדת, ניחמה את עצמה כשדמעות החלו לזלוג מעיניה. אבל למה אני בוכה? אני לא מבינה למה אני בוכה.
*
אני ממשיכה לשבת כשמרכוס ישן לצדי, עוד מחפשת את המילים שייצרו משהו שאין בו שטות גמורה, משהו שיוכלו לקרוא ולהגיד עליו איזו מילה ולא לשתוק או להגיד מילים סתומות. אין ברירה, אני חייבת לכתוב עליו.
*
את הראל פגשה ורד כבר בבית הספר. ולא שישר נהיו חברים, אבל מתישהו זה קרה. ולא שהיו לו חברים רבים מלבדה. זה היה בהתחלה. אחר כך גם מאיה ראתה את מה שהיא ראתה ראשונה, אבל מי שומר על זכויות יוצרים? ואז הוא היה כבר משהו אחר, הוא היה קצת פחות הראל והיה נדמה לורד שהיא זה כבר לא לגמרי מספיק. ומה פתאום עכשיו הוא מתקשר, שאלה את עצמה, מה פתאום הוא נזכר. היא לא תענה לו עכשיו.
ואז הטלפון צלצל שוב. עידו.
"נו, איך הולך היומולדת?" שאל.
"איך הולך? הולך משו משו. כבר לקחתי שתי מתנות ועכשיו אני בוכה בחניון של הסנטר."
"יפה לך. לא באמת נסעת עד לשם בשביל המתנה, נכון?" אמר וצחק. ורד צחקה, אבל בלי קול, ושאלה מתי הוא חוזר.
"בחמש. אמרתי לך שהיום אני עובד עד חמש. אם אני אשלח לך גלויה תחכי לי בבית?"
אני קצת לא נורמלית, אה? חשבה והביטה בעצמה במראה, עיניה עוד רטובות ואפה מקולף מההצטננות האחרונה. היא התקשרה לרונן ואמרה לו שהיא בתל אביב ואם יקבעו לצהריים. אחר כך הזמינה גם את שירי וכך מצאה עצמה יושבת עם שני אחיה בספגטים, מאפשרת להם להזמין אותה לארוחה.
*
"אני אוהבת אותו. כלומר, אני רוצה אותו. כלומר, אני פשוט אתו, אז למה אני כל כך מפחדת?" אני כותבת ביומני. את זה לא אכניס לסיפור, זה קצת ישיר מדיי, לא מותיר מקום לקורא.
"מרכוס, תעשה מקום נו!" אני אומרת ונשכבת לצדו, אבל הוא קם ועובר לכורסה. אני מנסה לעשות כמותו, כלומר להתכרבל בתוך עצמי, אבל אז מתרוממת ולוקחת את השמיכה הורודה.
נדמה לי שבינתיים אותיר את הסיפור ככה, בלי התחלה וסוף ובלי הסברים. אולי לא יבינו ואז יחשבו שזה מעומעם ואולי יסתקרנו מי זה הבחור מהעבר ומה הוא עושה שם. אבל הוא לא העניין, אגיד להם, אי אפשר להתרכבל בו ובכלל כבר די נמאס מכריות ישנות. אולי אלך על סיפור עם סוף טוב לשם שינוי.
*
שש בערב. עידו התיישב לצדה. "אני לא מבין אותך מאמוש, אבל זה בסדר, הפסקתי לנסות." ורד הוציאה את הכריות מהספה ופינתה לו מקום, הוא נשכב לצדה והניח את ידו על ידה.
"מה זה הפצעים האלה?"
"זה מהקור."
"אז תשימי קרם," אמר ונשען עליה, ראשו על כתפה.
*
אבל לא כך זה נגמר, זה לא יהיה נכון.
*
"זה לא נוח לי ככה!" זה מה שהוא אומר ומתרומם. "זה תופס את הצוואר לשכב ככה."
*
אני חוזרת אחורה.
*
ורד יצאה מהאוטו, פסעה עד דיזנגוף, ואז חצתה לבוגרשוב. היא חלפה על פני חנות של הימלאיה, החליטה להיכנס לשם בפעם הבאה. היא מוכרחה לקנות לעצמה מתנה עכשיו. הטלפון צלצל ועל הצג הופיע "הראל". היא ענתה והתיישבתה על הספסל שהתיישב שם במיוחד לכבודה.
"ורד…"
"הי הראל."
"מזל טוב ורדידה."
"תודה."
"נו, איך חוגגים?"
"אני בדיוק מחפשת לעצמי מתנה."
לברדור לבן עבר לידה והיא ליטפה אותו. הוא ליקק את ידה ואז האיש משך אותו. "בוא סוסו, בוא."
"אני יודע שיש לך יומולדת, אבל אני צריך ממך טובה."
"מה אתה צריך?"
"טוב, אני אגיד לך ישר, בלי זיוני שכל. אני צריך כסף. אני יודע שזה קצת משונה, ולמה ממך את בטח שואלת, אבל תביני, רק ממך נעים לי לבקש, ואת יודעת שאני מחזיר."
"כמה אתה צריך?"
"אלפייה. עוד חודש אני מחזיר."
"למה?"
"בואי נגיד שבשביל משהו חשוב."
"קצת מפתיע אותי כל הסיפור הזה עכשיו, תן לי לחשוב קצת."
היא סגרה את הטלפון ופתחה את ארנקה. היו בו 320 שקלים שבהם התכוונה לקנות לעצמה מכנסיים נוחים עם גומי ואולי גם סוודר לבן. אה, וצעיף. הטלפון צלצל שוב.
"את בסדר יפה?"
"כן, פחות או יותר."
"מה עכשיו?"
"לא יודעת. נראה לי שאני חוזרת הביתה."
"אז בחמש."
"בחמש."
*
בוקר עכשיו ועידו זורק לי את השפתון שמצא באוטו. רק אתמול אמרתי לו שאיבדתי אותו ועכשיו מה אשים על שפתיי היבשות, דאגתי. עוד לא צחצחתי שיניים ובגלל זה אני עוד לא מורחת אותו על שפתיי. כתוב שהוא ידידותי לסביבה.
*
בדרך החלטתי לא לתת לו את הכסף. שיבקש ממאיה.
*
היא מזמינה את עידו להצטרף אליה ושניהם נכנסים מתחת לשמיכה הוורודה. נדמה לה שלא קר לה פתאום. היא מחביאה את המחברת מתחת לכרית, כמו את השיניים שהיו נופלות לה. עוד שלוש שעות תיפגש עם הקבוצה בקריית אונו. עוד שנה פחות שבוע היא בת שלושים,

תגובה אחת

  1. חמוטל כותב:

    אהבתי מאוד.

הוסף תגובה