כל כך הייתה רוצה להיכנס עכשיו ולהציץ בה מבפנים. להיכנס אל תוך הלב ולשאול אותו מה העניינים ומה לוחץ לו ועל מה היא לוחצת ומה לעשות ואם יש כל כך הרבה אז מה קודם ומה נכון לעכשיו ומה להשאיר לאחר כך ואיך עכשיו נרגעים כשיודעים שהמחר צופן בתוכו עבודה שאולי היא לא תרצה לעשות אותה אבל מצד שני אולי מחר השמש תאיר באור אחר אותה ואת הלב שלה ואז היא תתבונן בעבודה ותוכל ממש להיכנס אליה ולא תראה בכל המעשה הזה מועקה ורק תגיד לעצמה שוב שהיא יוצרת דברים שאינם קיימים ושהלוא לבסוף היא תמיד מסיימת את העבודה ושזו עוד מותירה לה שבבי סיפוק ממה שכבר מאחוריה. ומצד שני אם שום דבר לא יהיה מלפניה אז אולי היא תהיה תקועה כי עכשיו היא יוצרת ולא רק בשביל עכשיו ועכשיו היא זורעת ואחר כך יהיו כל כך הרבה זרעים ואיך היא לא אוהבת לחשוב על הזרעים שטרם נקצרו ומי יודע מה יקרה להם בסוף. ועכשיו גועש לו איזה משהו מבפנים והיא בוכה ובוכה וכבר נמאס לה לבכות ואיך פעם היא לא ידעה איך ועכשיו היא לא יודעת איך לא. ואז משהו קוטע אותה ויש איזה מישהו שמבקר מבחוץ ואז היא מבינה שאולי היא לא תמיד כל כך בסדר ולא רק אל עצמה אלא אל הסביבה שלה ואז קשה לה כל כך להתמודד כי זה לא עוד לפגוע בעצמה ולאכול את עצמה מבפנים ולייצר שם כל מיני מחילות שאחר כך היא תצטרך לנבור בהן כדי להבין. אבל הן מסתבכות עכשיו עם מחילות שאולי נבראו אצל גוף זר ואולי הן לא ויש עוד מבט שפונה אליה ואיך היא יכולה לעמוד בו כשקשה לה לעמוד בפני המבט של עצמה. ואיך היא תגיד למבט שילך ושלא יסתכל ושלא תרגיש אותו מסתכל גם כשאינו מביט ושלא תשנה מאומה מהסדר הישן והטוב שהיה כולו שלה. היא רוצה לדחוק אותו לפינה ולהגיד לו שילך אם הוא לא יכול להיות אבל אז כועסת על עצמה כי מה היא מרחיקה מעצמה את מי שבאמת כל כך קרוב רק כי היא לא יכולה להתמודד. ואיך היא מאפשרת לו להביט פנימה מבלי שמבין שהוא ממש חודר ושאחר כך היא פגיעה לידו כי הוא כבר ראה ואיך אחר כך הוא יכול לקבוע איך היא תגיב ואיך היא תרגיש כשבעצם היא כל הזמן בשיעור מלמדת את עצמה להשתנות וכל כך לא רוצה שמישהו אחר יגיד לה את מה שהיא כן ויותר גרוע את מה שהיא לא. מה, הוא לא יכול רק להיות?

איך הוא נגע לה בפנים ואז היא מצפה שגם עכשיו כשהיא כל כך מעורערת אז הוא יהיה שם ואיך הוא יכול להיות כל כך רחוק כשהוא כל כך קרוב. ועכשיו היא שומעת אותו אומר שסתם היא מצפה ושהיא שמה אותו במקום לא שלו ואולי סתם היא רוצה מישהו שיהיה שם עכשיו ויקבל אותה בדיוק כמו שהיא עם על הבכי ועם כל החולשה ויגיד שהכול בסדר. ולמה היא לא יכולה להגיד לעצמה שהכול בסדר כי ככה היא מרגישה ולמה היא לא יוצאת מהחולשה הזאת שסתם גורמת לה להרגיש כל כך רע ואיך היא שונאת להרגיש חלשה ולא יכולה שלעוד מישהו זה יפריע. נמצאת במעגל ומנסה לצאת ממנו וכל צעד רק מחזיר אותה לאחור כי כל יוצאות מהפה כל המילים הלא נכונות ואיך יכול להיות שהיא נמדדת במילים שהן אפס לעומת מה שהיא מרגישה והיא שולחת המון מסרים טלפתיים אבל אף אחד לא קולט ואולי כי המסרים מבלבלים כל כך כי היא לא יודעת מה היא רוצה להעביר. ואיך מוזר שצריך עכשיו להסתכל על עצמך מבחוץ ולראות מה אתה עושה למישהו אחר כשבעצם אתה לא יודע מה אתה עושה לעצמך. והיא רוצה כל כך לקחת את הכול כל כך בקלות ושבפנים לא יחלחל איזה משהו שקורא לה לעצור ולא סתם להתעלם כי זה כל כך לא פתור. ומה שהיא לא מקבלת זה את המועקה. היא לא משלימה את קיומה ומאפשרת לה להיות. היא רוצה שהדברים יהיו שוב פשוטים והיא מנסה לדבר ולעשות את מה ששימח אותה רק לא מזמן. וזה רק מעצים את מה שקורה בפנים.

2 תגובות

  1. תמרי כותב:

    יעל יקרה,
    הכתיבה כל כך מדייקת, מוכרת לי ההשתבבלות הרגשית הזו, שמצד אחד ומצד שני, אבל רק תזכרי שרגישות שכזו לא מובנת מאליה, זו מתנה גדולה ובכל צלילה למצולות, יש גם נסיקה מעלה. ולזה יש שם: "חיים"

  2. admin כותב:

    תודה לך תמרי יקרה.
    כן, השתבללות רגשית היא צד אחד, יפה כמו כולם. החיים הם המכלול. שוב תודה שביקרת, קראת, כתבת, ובעיקר, הרגשת.
    יעל

הוסף תגובה