נטע לא שוברת צלחות. אמא אמרה שאם תגיע לגיל עשרים בלי לשבור אף צלחת היא תיקח אותה לחוץ-לארץ, אבל עד אז יש עוד אחת עשרה שנים וקצת ונטע לא יודעת אם הצלחת הירוקה שנסדקה בקצה נחשבת ובכל מקרה לא סיפרה על כך לאמא והייתה מסתובבת בתחושה שעשתה משהו מאד חמור, כמו גניבה, אבל לא של מטבעות אמתיים אלא כאלה משוקולד.

 כל החברות של נטע היו שותות פעם רק מכוסות פלסטיק, אבל היא שותה כבר מגיל ארבע מכוס זכוכית. לאביתר אמא לא נתנה לשתות מכוס זכוכית עד שהיה בן שש וחצי ופעם אחת אביתר שבר את כוס הפלסטיק ואמא אמרה לו שהוא מאד מוכשר ונטע לא הבינה איך זה יכול להיות.

לפעמים בלילות נטע שומעת את עצמה מצפצפת ולא יכולה לישון. אז היא קמה ולוקחת לעצמה מים בכוס פלסטיק ומתיישבת בחדר העבודה של אמא ליד השולחן, כמו שאמא עושה כשהיא עובדת אחרי הצהריים. בשעות האלה של הלילה יש מין שקט קצת מפחיד. הציפורים עוד לא מצייצות והכלבים לא נובחים. כמעט אף מכונית לא עוברת. נטע לא מבינה איך היא היחידה בעולם כולו שערה ובכלל היא לא מבינה איך יכול להיות שמישהו אחד לא מצליח לישון ומישהו אחר בכלל לא מרגיש את הזמן שעובר ומתעורר בבוקר שאחרי כאילו הזמן הזה לא היה. אבל היא יודעת שהזמן הזה קיים.

פעם הייתה מעירה את אביתר, עד שהתחיל להתרגז ולהגיד שכבר די נמאס לו מהצפצופים האלה ולמה היא לא יכולה לנשום כמו בנאדם. אמא אמרה לה תמיד להעיר אותה כשזה קורה, ובהתחלה היא באמת הייתה מעירה אותה, אבל בחודשים האחרונים נדמה לה שאמא כבר לא כל כך שמחה מזה. זה לא שהיא אומרת, אבל היא פשוט לא נראית שמחה להתעורר ואז קוראת לה לבוא ולישון אתה. העניין הוא שאמא לא מבינה מה קורה כשמצפצפים ושצריך לשבת ולא לשכב ואז היא יושבת לידה על המיטה עד שאמא נרדמת. נטע שאלה את אמא אם גם היא צפצפה כשהייתה ילדה ואמא אמרה שלא, שאת זה היא קיבלה מהאבא שלה.

נטע רוצה עכשיו לשחק אבל משחק יכול לעשות רעש ולהעיר את אמא ואת אביתר ופתאום היא מבינה שעכשיו שקט לא כי כל האנשים ישנים אלא כי אלה שלא ישנים לא רוצים לעשות רעש לאלה שכן, כמו ביום כיפור שהם לא נוסעים אפילו שהם לא דתיים כי הם לא רוצים להפריע לאלה שלא נוסעים. בעצם באופניים נטע כן נוסעת, אבל לא בפת כי לפני שנתיים היא נסעה שם ואיזה ילד זרק עליה אבן ורק מזל שהוא זרק מרחוק ולא הצליח להגיע. נטע הייתה רוצה לקרוא לכל הילדים שעכשיו ערים אבל בשקט, ללחוש להם, בואו, גם אני פה, אבל לא יודעת איך למצוא אותם.

נטע יושבת ומנסה לצייר את עצמה. היא מאד רוצה לדעת לצייר יפה אבל יודעת לצייר רק שני דברים שרוני פעם לימדה אותה – ילדה וחתול. בעצם שלושה, כי היא למדה לבד שאם עושים לחתול אוזניים מעוגלות ומאורכות במקום משולשות ומוסיפים שן גדולה הוא נהיה שפן. היא מציירת ילדה ולידה חתול. עכשיו כבר לא יכול להיות שזאת היא בציור, כי לה אין חתול, היא אלרגית. לכל השפנים והחתולים שהיא מציירת היא מוסיפה פפיון וגם לילדה היא עושה פפיון אבל פתאום חושבת שזה די מטופש, כי היא עצמה ילדה וממתי היא הולכת עם פפיון ובעצם גם חתול ושפן לא הולכים עם פפיון. נטע מנסה להיזכר אם רוני לימדה אותה את הפפיון או לא ואומרת לעצמה שמחר בכיתה תשאל את רוני או אולי בעצם את שירה, כי שירה מציירת ממש יפה והשבוע שמו ציור שלה בעיתון בית הספר, אפילו ששירה אמרה שהיא בכלל לא ביקשה.

כשהעייפות כבר ממש מכבידה והיא עדיין מצפצפת, נטע משוטטת בבית, חושבת להעיר את אמא אבל גם לא רוצה שאמא שוב תקבע לה תור לד"ר סלע ואז הן יחכו מלא בתור ואמא תסתכל בעיתונים והיא בנשים שמתפללות אפילו עכשיו עד שכבר לא יהיה לה נעים ותעבור להסתכל בכיסאות הכתומים. כשיגיע תורן ד"ר סלע ייתן לה עוד פתק לשיעור התעמלות שאומר שיש לה אסטמה ונא לשחרר את נטע אהרונסון ממאמצים גופניים ואז היא תצטרך לשבת בצד לפחות שבועיים. רק כשקופצים לגובה היא שמחה שיש לה את האישור, אבל אתי אמרה שקפיצה לגובה זה לא מאמץ ואיך זה שכשקופצים על חבל זה בסדר וכשקופצים לגובה זה לא. אז נטע נזכרה בצלחת הסדוקה והרגישה שיש כאן משהו דומה, אבל לא הבינה מה הקשר רק ששניהם עושים חור קטן בבטן כל פעם כשהם עולים. חוץ מזה הרופא תמיד אומר לה לקחת משאף כזה כחול ופעם היא לקחה את זה וישר הפסיקה לצפצף ורצה לאמא בשמחה אבל אמא אמרה שזה רק אם הצפצופים ממש חמורים כי אחרת היא תתמכר לזה, "כל התכשירים האלה שהרופאים דוחפים הם רעל." ומאז נטע לא נגעה במשאף הכחול, עדיף צפצופים על אוויר מזויף.

עד שנטע מפסיקה לצפצף היא כבר לא עייפה ורק רוצה שלא יהיה שקט ובודקת בשעון אם אולי כבר מחר ומסתכלת על ערימות הדפים המסודרות כל כך על השולחן של אמא שרק מבלבלות אותה וחושבת שכשהיא תהיה גדולה יהיה לה בית ליום ובית ללילה שאפשר לעשות בו רעש גם בלילה בלי להעיר אף אחד והיא תוכל לשחק בו ואף פעם לא תצטרך לשבת עם השקט ליד שולחן כל כך הרבה שעות רצוף.
נטע חוזרת לחדר. היא נכנסת מצד אחד בשקט כי היא לא רוצה להעיר את אביתר ומצד שני לא כל כך בשקט כי היא קצת רוצה להעיר את אביתר. והיא מקשיבה לנשימות השקטות שלו שגם מרגיזות וגם מרגיעות אותה, ובמינימום תנועות נכנסת למיטה ומנסה לנשום הכי בשקט שהיא יכולה.

בבוקר אמא מעירה אותה כאילו כלום. נטע מסתכלת על אמא ומסתכלת על אביתר שעוד מנסה לפקוח את העיניים ומרגישה שהיא מבינה משהו נורא חשוב. יותר חשוב מלדעת לצייר שפן. או אפילו ארנבת.

4 תגובות

  1. סימה כותב:

    שלום יעל
    לראשונה קוראת קטע שאת כתבת.
    נקודת המבט של ילדה בודדה מוצגת באין ספור אמצעים וזה מרגש מאד.
    הביטויים"לא מטבעות אמיתיים אלא כאלה משוקולד" ו "עדיף צפצופים על אויר מזויף" מיוחדים בהקשר.
    נראה לי שהקשר בין ההבטחה לא לשבור והמשך הקטע איננו ברור או מחובר מספיק בעיני הקורא.

  2. יעל כותב:

    סימה יקרה,
    אני ממש מודה לך. בגלל תשומת הלב שלך בדקתי ושמתי לב שלא העליתי את הסיפור עד סופו, כנראה לא סימנתי את הכול כשהעתקתי אותו לכאן. אולי עכשיו הסדק יהיה יותר ברור (ואולי גם לא). בכל מקרה, הרבה תודה על ההקשבה.
    יעל

  3. אביטל פלד כותב:

    יעל, סיפור יפה מאוד.
    נגע לליבי

  4. אביטל פלד כותב:

    יעל זה סיפור יפה מאוד
    נגע לליבי
    תודה

הוסף תגובה