המערה

השביל הפתלתל הוביל מקצה השכונה מעלה אל ההר, חולף בין חורש אלונים טבעי מעוטר בקיסוס החורש ובליטות עגלגלות של אדמה חומה המכסות על מחילות של חפרפרות. השביל טיפס במתינות מעלה אל ההר, משקיף אל השדות הריבועיים הנפרסים מטה בעמק, אל בתי המושבה הגדולים, הטבולים בירק, הנראים מלמעלה כלבני לגו קטנות בינות לעצי צעצוע.

המשך קריאה »

על השולחן מפית לבנה ועליה צלוחית טחינה לבנה עם מספר עלי פטרוזיליה. לידה צלוחית נוספת עם מלפפונים חמוצים קטנים. בכול פעם שאני עובר ליד השולחן אני לא מתאפק ולוקח אחד, טובל בטחינה וממשיך במהירות הלאה, אל הספה, אל מוספי החג העבים, להיאבד בהם, להימלט משיחות החולין הטיפשיות עם שאר האורחים. המשך קריאה »

אתה נמרח על הספה, השלט בידך הימנית. מזפזפ במרץ במאה וחמישים הערוצים הפתוחים, המשעממים עד מוות, ומגלה שכשערוץ אחד יוצא לפרסומות, בדיוק אז גם כל השאר. אתה מזפזפ בין פרסומות.
המשך קריאה »

יוני לעופרה

הי עופרה
סוף סוף קצת רגע של שקט. אני יושב על ספסל בפארק "קומון" במרכז העיר, תפתחי את האלבום של הטיול שלנו בארה"ב ותראי שהיינו כאן, אוכל סנדוויץ' עם רוסטביף שקניתי במעדנייה בפינה, וממתין לעמי שיאסוף אותי למשחק של הבוסטון סלטיקס עוד חצי שעה. לקח לו הרבה זמן והמון כסף להשיג את הכרטיסים וזאת הולכת להיות חוויה של פעם בחיים. אני מקווה שעומרי יאהב כדורסל כמוני, ואם כן, אז זו השנה שבוסטון הולכת להיות אלופה. תבקשי מאבא שלך שישב ויראה איתו קצת אנ.בי.אי בטלוויזיה. זה הגיל שגם אני התחלתי ואני רוצה שיהיה לנו משהו ששנינו נאהב לעשות ביחד כשאחזור.

המשך קריאה »

אני מסיים להתגלח, שם אפטר שייב, סוגר את הכפתור האחרון בחולצת הפסים החגיגית ופונה לעבר המטבח. סבתא שם, כפופה אל התנור, מסיימת את ההכנות האחרונות. "אפשר לעזור" אני שואל אבל יודע מראש את התשובה. "אל תיכנס" היא אומרת לי "שב. שב לשולחן. אני עוד רגע באה". אני יושב אל שולחן החג הערוך לשלושה. סבתא באה בצליעה מן המטבח עם סיר גדול מכוסה במגבת. אני מקריא לה את ההגדה. היא כבר לא יכולה לקרוא בעצמה. כמעט עיוורת סבתא שלי. אני מנסה לקצר והיא אומרת לי "דילגת על עמוד. תחזור. תחזור ממי'לה שלי" ואני חוזר וקורא את כל העמוד. אחרי שולחן ערוך סבתא מורידה את המגבת ואנחנו אוכלים בשתיקה.
המשך קריאה »

המורה נטע אומרת שאפשר לעלות לאוטובוס וכולם נדחפים. אני מחכה בצד, יודע שעומר ישמור לי מקום אפילו שיואב ודני ש. יתחננו שייתן להם לשבת לידו. כשאני עולה אני רואה את רבקה השמנה יושבת על ספסל לבד מחבקת את הילקוט שלה ושוקי שתמיד אוהב להציק לה תופס בידיות שלו ומנסה לסחוב לה אותו אבל היא מחזיקה חזק והוא מוותר. אורן ונעמה יושבות מאחוריה ומחזיקות את האצבע על האף וצוחקות. אורן אומרת שהיא מסריחה ונעמה מסתכלת עלי ועושה עם הידיים להראות שרבקה שמנה. נטע אומרת לי לשבת ואני מתקדם לסוף האוטובוס ומתיישב ליד עומר. הוא מזיז את התיק שלו ששמר לי את המקום ומתחיל מייד לדבר על נבחרת הכדורסל. עומר הוא הכי גבוה בכיתה ובחוג כדורסל של גדולים ואפילו שאף פעם לא לוקחים ילדים מכיתות א' לנבחרת אז אותו לקחו והוא לא מפסיק לדבר על זה. יואב יושב ליד דני ש. בכיסא שלפנינו וכול הזמן מתרומם ומציץ מעל למשענת כדי להקשיב לנו עד שנטע צורחת עליו שישב ויחגור כבר כי אחרת האוטובוס לא ייסע. היא סופרת אותנו ומגיעה עד 37 ואז חוזרת לקדימה של האוטובוס ומתיישבת ליד רווית המדריכה. כל המושבים תפוסים חוץ מהכיסא שליד רבקה. אף אחד לא מוכן לשבת שם.
המשך קריאה »

קפה שחור

לא אוכל להישאר פה עוד הרבה. אני מרגיש את זה. אני פונה אל המטבח, מכין קפה שחור חזק וריחני. מזל שהבאתי איתי שתי שקיות מישראל. השקית הראשונה כבר נגמרה וכשיגמר הקפה אהיה חייב לחזור. אני פונה עם הקפה ביד החוצה, אל המרפסת שטופת האור. האכסניה בנויה מקומות מדורגות ולכל חדר מרפסת הצופה אל ה-crater, לוע הר הגעש הפעיל שהתפרץ פה לפני כ-1500 שנה, או משהו כזה, והרס את התרבות שחייתה פה על האי. אומרים שהצונאמי הגיע עד יפו וגרם להרג המוני, לא כמו במזרח אסיה ב-2006, אבל הרג ניכר, מספיק שיכתבו עליו בספרי ההיסטוריה.
המשך קריאה »