מבוא
ילדה דתייה בת שבע רועדת מפחד לאחר יריקה וגידופים של "גברים גיבורים" בעיר שהשמש בושה, כנראה להאיר. אות וסימן לקנאות שחורה ומאיימת.
זה מניע אותי לנסח מחדש שירים אולי גם תפילות שיש בהן שבח לאלימות, לשנאה ולרוע.
ניסיון אחד מוצג לפניכם, כן, אפשר לשיר…
כל התייחסות תתקבל בברכה
תודה על תשומת הלב
מוטי

מעוז צור ישועתי לאור ולשמחה / מוטי לקסמן, תשע"ב

"מעוז צור ישועתי,
לך נאה לשבח,
תיכּוֹן בית תפילתי,
ושם תודה[1]" נְשַׂמֵחַ.
ריח הדרים
עולה מכל העברים
"אז אגמור
בשיר מזמור
חנוכה [1]" הוא חג האור.

"כל איש ידע גם יבין,
שבתוך תוכו נר בוער,
ואין איש שאין לו נר [2]"
כך נוכל לזמר.
אבוקה גדולה תאיר
אם, אב וגם צעיר.
"אז אגמור
בשיר מזמור
חנוכה [1]" הוא חג האור.

מכבים גדולים היו
את האור הטוב מצאו
חופש, אמונה ודרור
הם הנחילו לנו אור
שמחת-לב כנה
לכל בנות ובני האומה
"אז אגמור
בשיר מזמור
חנוכה [1]" הוא חג האור.

ילדים וגם גדולים
סביב נרות הם צוהלים,
אור נרות וגם תורה,
ממלאים כולם שמחה.

אור שמחת לב,
יסלק כל צער וכאב

"בני בינה
ימי שמונה
קבעו שיר ורננים [1]."

הבהרות ומראה מקום
1. מתוך השיר המסורתי "מעוז צור ישועתי".
2. על פי אמירה של הרב קוק על אור נרות לרבים.

טור שעלה ל-nrg

אין, אבל יש ועוד איך יש / מוטי לקסמן, י בחשון, תשע"ב
אז קרני השמש כבר אינן
מעוררות זוהר ענוג בשערך.
ואדוות גלי הים הרכה
אינה משתקפת בעיניך.
עופריך אינם מדלגים עוד על הגבעות
כתאומי צביה מוצקים.
גם מושבך מכסה היטב
את כל משטח הכסא.
ואפילו סער התפרצות
לשונך אינו נדיר,
ויש ומילה קשה נאמרת,
לא תמיד בלחש.
ועם כל אלה,
זאת אני מרגיש
בכל ישותי חש:
דבר אחד אינך מסתירה –
ברגש רב,
את פועלת רבות, בכנות מלאה,
לתפקודו הנעים והחמים
אף לחיזוקו המתמיד:
היחד!
ומה אבקש עוד?
איני חסר דבר!

אור חדש זורח מעלטה חשוכה / מוטי לקסמן, יח בתשרי תשע"ב
עלטת הלילה הגדולה כיסתה אט-אט את ההר המיוער.
השמש הקדמונית הגדולה נעה מערבה, צבעה הלך והאדים.
הנקבה ישבה לא רחוק מפתח מהמערה אשר על הר הכרמל, לרגלי אלון קדום.
פניה עקבו אחר השמש הנוטה לעבר הים הגדול.
בחיקה היה גור, פיו היה צמוד לְפטמה שלה, הוא ינק.
אט-אט, נעצמו עיניו.
שפתיו נטשו את הפטמה, הוא נרדם.
היא הניחה אותו בזהירות על מצע זרדים מחופה בקש, בתוך המערה ליד אחד מקירותיה.
היא חזרה להתבונן בשמש האוספת את קרני האור שלה, אל תוך הים הגדול.
ראשה פנה שוב, כרגיל, לעבר הגור כדי לראות אם הוא אכן ישן במנוחה.
מבטה קפא: מעיני הגור העצומות זרח אור רך.
היא התקרבה אליו, שפתיו היו שוב פסוקות.
פסיקת שפתי הגור לא היתה מוכרת לה, זו לא הייתה הפסיקה הרגילה של קדם יניקה.
בכל-אופן, הנקבה קרבה פטמה אחת לפיו, הגור לא ינק.
עיניו העצומות המשיכו להפיץ אור זך.
משהו לא רגיל, משהו חדש.
התרגשות לא מוכרת עוררה זרמים בגופה.
היא חיכתה במתח לזכר שיחזור עם לקט הפירות מאיסוף היום.
שפתי הגור היו פסוקות, אור זרח מעיניו.
הנקבה הסתובבה חסרת מנוחה מהמערה החוצה וחוזר חלילה.
לקראת רדת החשכה, הגיע הזכר עם שלל האיסוף.
עוד לפני שהוא הספיק להניח את שלל האיסוף במקום, הנקבה החלה למשוך אותו אל הגור.
הזכר לא הבין, נהם, אבל לא התנגד.
שניהם עמדו והביטו בשפתיים הפסוקות לצדדים, ובעיניים המפיקות אור זך ועדין.
לא מוכר.
שקט.
מעורר התרגשות לא מוכרת.
בלי שחשו בכך, גם שפתיהם נפסקו קלות לצדדים, עיניהם החלו לזרוח, גופם נעשה רך וענוג.
החיוך האנושי נולד.

תפילה לטוב בעולם / מוטי לקסמן, ט"ז בתשרי תשע"ב.

…וְהָיָה כַּחֲלוֹם חֲזוֹן לַיְלָה,
וַיֹּאמֶר אֵלַי: "קוּם צֵא אֶל הָעוֹלָם!"
וַתָּבֹא בִי רוּחַ וַתַּעֲמִדֵנִי עַל רַגְלָי,
וַיֹּאמֶר אֵלַי שׁוּב: "בֶּן אָדָם, שָׂא נָא עֵינֶיךָ
סָבִיב סָבִיב, וּרְאֵה!"
וָאֶשָּׂא עֵינַי וְהִנֵּה:
אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ וְאֵין מַחֲרִיד,
שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וְשָׁקַט וְשַׁאֲנַן וְאֵין מַחֲרִיד!
הֲיִתָּכֵן???
אֲנִי מַמָּשׁ שִׁפְשַׁפְתִּי אֶת עֵינַי,
לְלֹא אֱמוּנָה!!!
וַיְהִי הַקּוֹל הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד:
"שָׂא תְפִלָּה! שָׂא אֱמוּנָה!"
וָאֶתְפַּלֵּל
יוֹם וַלֵּיל, לְךָ אַיַחֵל
בְּעֵינָיִם פְּקוּחוֹת
אַף בְּחֶזְיוֹנוֹת הַלֵּיל
כִּי זֹאת בְּוַדָּאוּת אֵדַע
הַטּוֹב אֵלַי מִמְּךָ, גַּם הַתִּקְוָה
הַהִתְרַגְּשׁוּת גַּם הָאַכְזָבָה
בְּעֶטְיְךָ הָרַע גַּם הַכְּאֵב
הַבְּכִי גַּם שִׂמְחַת הַלֵּב
הַגַּעְגּוּעִים וְהַכְּמִיהָה
הַכִּשָּׁלוֹן גַּם הָהַצְלָחָה,
הָאַהֲבָה,
הַשִּׂנְאָה,
הַקִּנְאָה,
כֻּלָּם מִמְּךָ אֵלַי
כֻּלָּם מִמֶּנִּי אֵלֶיךָ
אָדָם!!!
לָכֵן אֵלֶיךָ, אָדָם
אֶתְפַּלֵּל
וְלֹא אֶחְדָּל,
בֶּן אָדָם, בַּת אָדָם:
דִּרְשׁוּ טוֹב וְאַל רָע
נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה,
סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב,
בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ
אִם לִבְּכֶם יַקְשִּׁיב
לִתְפִילַּת נַפְשִׁי
לֹא יִהְיֶה זֶה חֲלוֹם
גַּם לֹא חֶזְיוֹן לֵיל
אָז, יִהְיֶה טוֹב,
יִהְיֶה טוֹב מְאֹד
גַּם לְעֵת עֶרֶב
גַּם בִּזְרִיחָת אוֹר בֹּקֶר…

חולמני וסקרן הוא נע בעולם.
כך גם בכיתה בבית הספר.
אבל הוא היה ילד חמוד בכיתה ד, חכם, כמעט כל המורים אהבו אותו.

בדרך-כלל, שמוליק הקטן די השתעמם, על אחת כמה וכמה היום (יום בשנות ה-50 במאה הקודמת); שכנו לשולחן לא הגיע לבית הספר.
שמוליק ישב בשורה הראשונה בטור, ממש קרוב לשולחן המורה.
המורה לאנגלית, ח'ניה, עולה מהונגריה, הקפידה על משמעת ודרשה הקשבה.
היום היא רשמה על הלוח מספר מלים חדשות באנגלית.
היא ביקשה להעתיק, ולרשום פירוש בעברית.

שמוליק, לא בדיוק הקשיב.
הוא קיבל אתמול מתנה, עט כדורי חדש "רולקס".
שמוליק היה שקוע בפירוק העט, ובבדיקת עוצמת הקפיץ.
דמיונו הרב, כרגיל, השיט אותו למקום אחר, הוא היה במציאות של רקטות שעפות עליהן קרא ב"משמר לילדים".

שמוליק היה במקום השיגור.
הוא פירק את העט הכדורי, העמיד את "הרפיל" על השולחן הלביש עליו את החלק הצינורי התחתון של העט עם הקפיץ, והחל בלחיצות קלות מטה.
ח'ניה, המורה לאנגלית הבחינה.
היא התקרבה אל שמוליק, התכופפה אליו: "שוב אתה לא מקשיב!!!"
קולה הפתאומי, שחרר את אצבעותיו.

הטיל שוגר!
נשמעה צריחה: "אוי!".

ח'ינה הוציאה את הטיל מהמפלש הקטן שבין שני שדיה…

עוד דבר חדש עולה מן הצמר
עיבוד מסיבי של שורות הבד
שתי וערב צועד על כל מהלך
המחשבה הדואגת על הימים
שיהיה בעת מתן מחשבה נאורה
יהיה בחיקו אותה התרוממות
מונחי ההווה

אך בליל גנים יש אשר יושבים
ואינם מנחמים
רק בוערים לניצוצות הקירבה הבאה
ומכך נסוגים כל מבחני ההווה
צעור הוא המקור שנשאב בימי החיים
כך נשאת בדגל
בראש מהלכי הכפר
אך ברעש שיבטי עינייך נצצו כדאי לחיות בצל הגנת האח האמיתי

אותם נבחרים שאמרו
משוגע תמיד ישאר משוגע
נתן לנו את ההזדמנות לחטואת ולכפור
ואף בימים כושלים לא נעו מצבנו לעיניי כל

הברוש זקוף,

גבוה לרקיע.

שותק.

לא מילה,

גם לא רמז קל.

ימים רבים, גם לילות

עברתי לידו,

לא ראיתיו.

היום, נתקלה רגלי

בדבר, בצל הברוש.

עצרתי.

הרמתי.

אצטרובל כדורי קטן:

קשקש מול קשקש,

שני קשקשים מול שניים, בדיוק.

בין הקשקשים, בתוך,

נימים דקים,

רשת,

בגוונים של חום-אדמדם.

מעשה בריאה!

הברוש שתק,

אני הייתי סומא.